תרבות — 08 מאי 2012
בין אומנות לאמנות: קרמיקה אתיופית במציאות משתנה

הגר קדם |

אתיופיה, על תרבויותיה השונות, עשירה ביותר בכל הקשור לאמנויות. ציור, פיסול, קליעה, ריקוד ונגינה מאפיינים באופנים שונים את הקבוצות האתניות ואת הדתות הרבות באתיופיה. בין אלו נכלל תחום הקדרות והעבודה בחימר, שאפיינו בעיקר את נשות קהילת "ביתא ישראל", הלא הם יהודי אתיופיה. הרקע ההיסטורי המיוחד של הקהילה הוא זה שהכתיב את התמחותה בקרמיקה.  בני קהילת "ביתא ישראל" חיו לעתים בשיתוף עם התושבים הנוצרים ההגמונים של ממלכות אתיופיה, אולם הם השתייכו למעמד נבדל ואף נמוך בהיררכיה החברתית, ובתקופות שונות חל עליהם איסור להחזיק בקרקעות. איסור זה דרדר את המעמד ביתא ישראל בקרב החברה האתיופית החקלאית-כפרית, ובשל כך הם היו תלויים בבעלי קרקע נוצריים. בחברה שעיקר עיסוקה הוא חקלאות לא היה מנוס מהתפתחות של יחסי אריסות בין בעלי האדמות ליהודים.

 

בעקבות נישולם מבעלות על אדמה פנו ביתא ישראל להתמחות במלאכות יד כמו נפחות, קדרות ואריגה. מלאכות אלו נחשבו לבזויות בקרב החברה האתיופית הכפרית, אך יחד עם זאת הכלים שאותם יצרו – כגון כלי חרישה ועבודת אדמה וכלי קיבול ואחסון לאוכל – היו הכרחיים לחיי התושבים הכפריים, ואלו היו חיוניים עבור היהודים והנוצרים כאחד. עובדה זו הבטיחה להם מקום במבנה החברתי. דפוס היחסים בין הנפחים היהודים לבין החקלאים הנוצרים עמד לפעמים על קשר מתמשך של דורות, ובמקרים מסוימים הנפח היה משלם לבעל האדמה את דמי האריסות שלו בכלי מתכת לחרישה או הגנה.

העובדה שהמלאכות בהן עסקו היהודים נחשבו לבזויות נובעת גם מהתפישה האתיופית, לפיה אלה העובדים עם אש נחשבים לבעלי כוח מאגי. תפישה זו מקבלת מקום מרכזי בקוסמולוגיה האתיופית. כך נוצר יחס אמביוולנטי כלפי בעלי המלאכה היהודים: מצד אחד עיסוקם נחשב בזוי ומצד שני, בגלל הכוחות העל-טבעיים שיוחסו להם, מוצריהם נחשבו לחזקים ובעלי איכות יוצאת דופן, דבר שיצר להם ביקוש עצום. הקשר הזה בין העוסקים באש לישויות על-טבעיות השפיע רבות על התגבשות מעמדם החברתי ואפילו על חייהם היומיומיים של בני קהילות ביתא ישראל. דוגמא לכך הם הכינויים שדבקו בהם, שהיו בעלי משמעות פוגענית ושלילית, כמו "בודא" (עושי עין הרע) ו"ג'יב" (צבוע). הדימוי המרכזי שנובע מכינוי זה הוא של צבוע המסוגל להפוך עצמו לדמות אדם.

כך נלכדו יהודי אתיופיה במעגל ללא התחלה וללא סוף: האיסור להחזיק בקרקעות הביא אותם לעיסוק במלאכות להן מיוחסים כוחות מאגיים מאיימים – ואלה הביאו ליחס שלילי כלפיהם. עצם העיסוק ש"נכפה עליהם" סגר אותם, בידל אותם ודאג להנציח את מיקומם הנמוך בהיררכיה החברתית באתיופיה.

כאמור, בניגוד לנפחות ולאריגה, מלאכת הקדרות הייתה מאופיינת כמלאכה של הנשים היהודיות. עיקר הייצור בחימר היה של כלי בית וכדים לאחסון מזון ומשקה. מלאכת-יד זו נחשבה באתיופיה לאומנות ובארץ עברה תהליך של טרנספורמציה ומזוהה כיום כאמנות אתיופית מסורתית.

באופן מסורתי, החלוקה למושגים "אומנות" ו"אמנות" מתייחסת לאופן השימוש בהם. חפצי אומנות מיוצרים ומיועדים מראש לשימוש, ולכן אומנים עובדים לפי כללים מסוימים. גם כאשר אומן מצרף לעבודתו סממנים פרטיים משלו, עדיין החפץ אותו הוא מייצר צריך לעמוד בסטנדרטים כאלה ואחרים, בכדי שיוכל להיות מעשי. ביצירת אמנות, לעומת זאת, לעניין השימוש בחפץ אין משמעות כלל, והוא לא מהווה שיקול בתהליך הכנתו. האמן מכוון לשימוש מחשבתי, רגשי. כיום נהוג לראות את הנזילות שבשתי ההגדרות הללו, וניתן לראות כי אמנים ואומנים חוצים את הגבול ביניהן באופן תדיר.

אומנות או אמנות? צילום: הגר קדם

טנאת (אתניה) אאוקה, 52, היא פסלת וקדרית ממוצא אתיופי. היא נולדה וגדלה בכפר וולקה שבמחוז גונדר ועלתה לארץ בשנת 1991, כשהייתה בת 30. כיום היא מתגוררת בגבעת אולגה. סבתה, אצלה גדלה, עסקה בקדרות. טנאת החלה לעבוד בקרמיקה כשהייתה בת 12 והיום היא מפסלת בחימר. סיפור היצירה שלה מאפשר ללמוד על עבודת הקרמיקה האתיופית, ועל הדימוי שקיבלה מלאכת הקדרות  והפיסול באתיופיה, לעומת הדימוי שנוצר לה בארץ.

טנאת מספרת על רכישת מיומנויות העבודה בחימר: "היה מורה אמריקאי בכפר שנשלח על ידי רשת אורט והוא לימד [לעבוד] על אובניים. הייתי בורחת מבית הספר כדי ללכת ולראות אותו עובד… סבתא שלי כעסה עליי כי הייתי בורחת מבית הספר כדי ללכת לשם. היא לימדה אותי קדרות של כלים לבית והמורה לימד אותי לעבוד על אובניים. בסוף עברתי הכשרה וקיבלתי תעודה. מגיל קטן קיבלתי משכורת, כסף. את כלי הבית אנשים מהעיר ומהכפר היו באים לקנות ואת הפסלים [קנו] התיירים. הם אוהבים בעיקר פסלים של חיות, הייתי עושה פילים, קופים, ציפורים.

לנו לא הייתה אדמה משלנו, אז היינו הולכים בלילה וגונבים את החומר מהאדמות של הנוצרים. היינו שורפים אותו, אחרי השריפה כותשים, מסננים ולבסוף מערבבים שני סוגי בוץ כדי ליצור את החימר ממנו היינו עושים את העבודות. אחרי יומיים בערך היינו שורפים [את העבודות] בבור באדמה, כל אחד את העבודות שלו".

טנאת מדברת על המעבר מאתיופיה לישראל וכיצד הוא השפיע על היצירה. עם המעבר לארץ, העיסוק בקדרות השתנה בכמה מובנים ונאלץ להתאים את עצמו בדרכים שונות למקום החדש. השינוי חל לא רק בתהליך העבודה, שהפך יותר מודרני, אלא גם בסגנון של עבודות החימר.

איך התחלת לעבוד בחימר בארץ?

"כשהגענו היינו במלון בצפת. אחרי שנה עברנו לקרוואן בחצרות יסף. הבת שלי בכיתה א' הביאה פלסטלינה. עשיתי לה בערב כל מיני פסלים של חיות מהפלסטלינה ואמרתי לה להראות למורה. המורה ראתה ופנתה אליי והציעה לי לעבוד בחימר. היא הביאה לי חבילת חימר והתחלתי ליצור. אחר כך היא מצאה מישהי מיחיעם שעובדת בקרמיקה והזמינה אותה לראות עבודות שלי. היא לקחה את העבודות שלי, שרפה אותן ומכרה לאנשים בקיבוץ. הכל נמכר. אחר כך הייתה מישהי מחצרות יסף שפנתה אליי ויחד עם עוד נשים פתחנו מתנ"ס. כל בוקר היינו עובדות עד שהילדים חזרו מבית הספר. עשינו רקמה ועבודות מחימר. מי שמכרה עבודות קיבלה עליהם כסף. לא קיבלנו משכורת. אחרי שבעה חודשים עברנו לקבל משכורת ואחרי זה קיבלנו לפי הכמות שהיינו עושות וההשתתפות שלנו בתערוכות".

הצייר עלמו אישטה טוען שבאתיופיה לא היו מפסלים דמויות, אלא רק כלים לבית, ושרק בארץ זה הפך להיות חלק מה"אמנות האתיופית"

"זה לא נכון. היו מפסלים גם באתיופיה, הוא לא מכיר את האזור, את וולקה. מנחם דנקאו, מולוגטה מירושלים – הם מוולקה. בני דודים שלי היו מפסלים – לא עושים את הכדים. היינו מוכרות את העבודות. יש קדרות ויש פיסול".

אף על פי כן, ניתן לראות כי חל מעבר מקדרות והכנת כלי בית כעיסוק המרכזי בחימר, כפי שהיה באתיופיה, ליצירת פסלים. טנאת מספרת, למשל, כי בארץ כבר לא עושים את הכדים הגדולים שהיו מייצרים באתיופיה, שנועדו לאחסון של בירה. כדים אלו שימשו כחביות, והיו משתמשים בהם באירועים שונים, כגון חתונות.

באשר לדימוי של הפיסול האתיופי בארץ, ניתן לומר כי הפסלים קיבלו משמעויות שונות ממה שמייחסים להם לפעמים היוצרים עצמם. הפסלים קיבלו הגדרותיהם בהתאם לאסוציאציות שהתעוררו אצל צרכניהם. כך נוצר מצב שפסלים שונים, שבאתיופיה ניתן היה להגדירם כ"אומנות" או "אמנות זעירה", הפכו לסמל לאמנות יהודית אתיופית מקורית, אותנטית. יתרה מכך, המעבר יצר עניין נוסף והוא ההתאמה לקהל הצרכנים. יותר מחשבה הושקעה בנוגע למה ש"מחפשים" הצרכנים הרוכשים את הפסלים. תהליך זה יצר למעשה סוג חדש של אמנות, אשר בשל הצורך של הצרכנים הוגדרה כאמנות אותנטית מקורית, נפרדת מהתפקידים השימושיים שהיו לעבודות החימר באתיופיה.

מאין את שואבת את הרעיונות?                                                                            

בלילה אני חולמת ובבוקר מפסלת. באתיופיה לא הייתי מפסלת אלא עושה כלים. פעם הייתי אומנית גדולה, חברה באגודה של הקרמיקאים בפארק רעננה. הייתי מציגה את העבודות בתערוכות.

מה המשמעות של העבודה בחימר עבורך? האם כלי לביטוי עצמי או פרנסה?

"אם אני חולמת אני מפסלת. פעם בכמה זמן באים לקנות. מה שאני חולמת אני עושה. עכשיו לא כל כך לפרנסה, יותר לביטוי עצמי, לכיף שלי. לפני שהבן שלי נולד הייתי משתתפת בתערוכות.  אחר כך התנתקתי מכל התערוכות והתחלתי מהעבודות הקטנות".

מי הקונים ומה ההעדפות שלהם?        

"קונים מי שנוסע לחו"ל או לחתונה. אוהבים את התיבה עם הציפור ('תיבת האוהבים'), 'זוג מתחבק', 'המסע לירושלים'".

מה מבין העבודות שלך את הכי אוהבת?

"את החנוכיות שלי".

היצירות של טנאת מדגימות את התהליך שעבר על העבודה היהודית האתיופית בחימר, עם ההגעה למדינת ישראל ולשוק חדש של צרכנים. ההבנה היא כי החיבור בין תרבויות שונות יצור תמיד משהו אחר, חדש, ילד חורג שנולד מבחינה סגנונית. עם המעבר הבין-תרבותי נוצרות פרשנויות שונות, תלויות זמן, מקום והקשר. אפשר לראות שהשינויים שעברה התרבות החומרית האתיופית בארץ אפשרו לה להתפתח בכיוונים שונים. טנאת לא רק שמפריכה את הטענה, כי "באתיופיה לא היו מפסלים", אלא גם מדגישה את היכולת של הפיסול ליצור עולם חדש של סמלים, פרשנויות והזדמנויות – בין אם לביטוי עצמי ובין אם לפרנסה.

טנאת אאוקה מוכרת את עבודותיה באופן פרטי. טלפון ליצירת קשר: 050-8628727

כתבות נוספות - Related Articles

About Author

African

תגובות גולשים

  1. מאמר נהדר

  2. בעקבות קריאת המאמר המעניין והדיון הסוער שהתפתח לאחריו ערכתי חיפוש באינטרנט ועליתי על מאמר מדעי מאוד מעניין בנושא (באנגלית) שניתן לקרוא אותו במלואו כאן – http://www.persee.fr/web/revues/home/prescript/article/cea_0008-0055_1996_num_36_141_2006
    למי שיתעצל לקרוא את כל המאמר רק כמה מלים על הסיפור ההיסטורי עצמו – המאמר תומך בטענתו של מולקן מלסה שהפיסול בחומר הוא תופעה חדשה שנוצרה עוד באתיופיה בוולקה בשנות השישים (והוא מזכיר שעברה קצת הלאה לכפרים בסביבתה), כתוצאה מעידוד של זרים באתיופיה עצמה ונמכרה לתיירים. זו היתה אמנות לתיירים. הוא מציין שאנשים מביתא ישראל בעצמם לא השתמשו בפסלים האלו בעצמם (אנשים מן הקהילה יוכלו להעיד אם נכון או לא נכון ואם כיום יש עניין בתוך הקהילה עצמה ביצירות). מצד שני, הוא מציין שככלל האומנות של ביתא ישראל נעשתה עבור הפטרונים הנוצרים שלהם, וכך למשל הם יצרו צלבים עבור הנוצרים (מלבד כלי בית יצרו עוד כמה דברים גם קודם אבל לא דמויות). למעשה הדברים משתלבים היטב עם תיאורה של הפסלת טנאת אאוקה על העיסוק שלה בפיסול עוד באתיופיה – למשל, הנסיון לקלוע לטעם קהל התיירים ולפסל חיות. המאמר טוען שלאמנות הפיסול התיירותית הזו היה תפקיד חשוב בהצגת הזהות של ביתא ישראל בתוך אתיופיה, בדגש על יהדותם, וכאן בארץ בדגש על אתיופיותם, וסוקר את השינוי שהאמנות הזאת עברה. לדעתי, העובדה שזו אמנות שנוצרה ונוצרת בהקשרים תיירותיים וכמענה על צורך כלכלי ומתוך שיקולי שוק עדיין לא פוסלת אותה כאמנות (דוסטויבסקי כתב כדי להתמודד עם קשים כלכליים, וכל תולדות האמנות רצופה אמנות שנוצרה עבור פטרונים ולטעמם), ויש לבחון את היצירות של כל פסל לגופן, והתרשמתי מאוד מיצירותיה של טנאת אאוקה. בנוסף, היא עצמה מעידה שהאמנות הזו הפכה עבורה בעיקרו של דבר כלי לביטוי אישי. ואשר לשאלה הערכית העקרונית כאן – האם ראוי שנתעניין נלמד נחקור אמנות של תרבות אחרת משלנו, אז השתתפותי בדיון כאן מעידה על עמדתי. אני חושבת שאם כל התסבוכות והטעויות שעשויות לקרות וקורות במפגש עם תרבות אחרת ואנשים מתרבות אחרת (ויש לעשות נסיונות כנים להימנע מהם ככל האפשר) התועלת של המעשה הזה עולה על הנזקים של הנתקות מלאכותית בין בני אדם בחוסר עניין ונסיון להבין וללמוד אחד מן השני. החיים של כולנו בסופו של דבר שלובים יחד. וזה נכון גם כשנכנסים לג'ונגל של הסיפור הקולוניאלי על כל השלכותיו.

  3. אני לא כל-כך מבין את הדיון שהתפתח כאן בתגובות.

    הרי מה שחשוב באמת זו לא השאלה אם מדובר באמנות בת 1,000 שנה או אמנות שהתפתחה במאה האחרונה. מה שחשוב הוא "היכולת של הפיסול ליצור עולם חדש של סמלים, פרשנויות והזדמנויות", ויותר מזה – העולם היפהפה של הפסלים שזכיתי להכירו הודות לכתבה הזו.

    תודה !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *